Peah
Daf 22b
משנה: מִי שֶׁלִּיקֵּט פֵּיאָה וְאָמַר הֲרֵי זוּ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי רִבִּי לִעֶזֶר אוֹמֵר זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִתְּנֶנָּהּ לְעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּיאָה שֶׁל נָכְרִי חַייָב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא אִם כֵּן הִבְקִיר.
Traduction
Si quelqu’un (qui n’est pas pauvre) recueille la pea et déclare vouloir la donner à tel ou tel pauvre, il peut lui donner cette destination, selon R. Eliézer; mais, selon les autres sages, il faut qu’il la remette au premier pauvre présent. Le glanage, la gerbe oubliée et la pea du champ d’un païen (241)Le Talmud dit en quel cas cela a lieu. Voir Gitin 44a. sont passibles du droit de dîme (comme ses autres biens), à moins que le propriétaire n’en ait abandonné les produits (tout ce qui est abandonné en est dispensé (242)Comp. (6, 1). Ce qui est amassé par les fourmis dans leurs trous, appartient au propriétaire, aussi longtemps que les épis sont sur pied (jusque-là, les pauvres n’y ont pas encore droit). Après que la moisson a été effectuée, les grains supérieurs (dont la chute est récente) appartiennent aux pauvres. Mais les inférieurs (de provenance antérieure) appartiennent au propriétaire. Selon R. Meir, le tout est aux pauvres, car ce qui est douteux leur revient.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דר''א ורבנן בעשיר שלקט את הפאה כדי לזכות בה לעני דר''א סבר אמרינן תרי מיגו חדא מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן אבל מעני לעני ד''ה זכה לו והלכה כחכמים:
הלקט והשכחה והפאה של נכרי. שהפריש והואיל ואין הנכרי חייב בלקט ושכחה ופיאה הוו להו כשאר תבואה של נכרי וחייב במעשרות וקסבר האי תנא דאין קנין לנכרי בא''י להפקיע מן המעשרות ובגמ' מפרשינן לה:
אא''כ הפקיר. לעניים ולעשירים כדין הפקר והפקר פטור מן המעשר:
הלכה: רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר בְּבַעַל הַבַּיִת עָשִׁיר נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת עָנִי מֵאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לִיטוֹל זָכָה.
Traduction
Selon R. Josué b. Levi, la discussion rapportée par la Mishna, entre R. Eliézer et les autres sages, s’applique au cas où le propriétaire qui a cueilli est riche (243)Puisqu'il n'a pas le droit sur la Pea il ne peut pas la transmettre à autrui.; mais au cas où le propriétaire serait pauvre, il pourrait donner à la pea telle destination qu’il voudrait, puisqu’il est dans le cas de se l’approprier lui-même (244)''Babli, Gitin 11b; Baba Metsia 9b.''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בבעל הבית עשיר נחלקו וכו' כדפרישית במתני':
מאחר שהוא ראוי ליטול. לעצמו זכה נמי לחבריה:
22b מַתְנִיתִין דְּרִבִּי עֲקִיבָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. וְאִיתְפַּלְּגוּן שָׂדֶה שֶׁהֱבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גּוֹי וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר פָּטוּר וַחֲכָמִים אוֹמְרִין בְּתוֹסֶפֶת חַייָב. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי עֲקִיבָה (בְּמֵירוּחַ) [בְּמַחְלוֹקֶת]. וּכְדִיבְרֵי הַכֹּל בְּקוֹצֵר מִיַּד.
Traduction
Notre Mishna (parlant de dispense en cas de coupe par le trésorier) se conforme à l’avis de R. aqiba, lequel dit qu’il faut toujours se diriger d’après le premier tiers de la croissance (pour ce motif, les parts sont dues aux pauvres en cas de rachat antérieur à la période des obligations de la dîme). Or, il y a une divergence d’opinions à ce sujet (240)Voir même série, (Maaserot 5, 4) ( 51 col. d).: si un champ, après être arrivé au tiers de sa maturité, en la possession d’un étranger idolâtre, a été acquis par un Israélite, ce dernier, selon R. aqiba, est dispensé de donner les prélèvements légaux pour le surcroît de valeur survenu après l’acquisition (on se dirige d’après l’état du champ pendant le premier tiers de sa croissance); selon les autres sages, au contraire, les autres parts sont soumises à l’obligation en raison de l’augmentation. Quelle est finalement la règle à suivre (pour savoir si c’est l’avis des sages, ou celui de R. aqiba qui prédomine)? On peut justifier notre Mishna, selon R. aqiba, en cas d’amoncellement par celui qui rachète (le premier tiers ayant grandi pendant la consécration); et on peut l’expliquer selon tous, au cas où la moisson a eu lieu de suite après le rachat (sans qu’il y ait augmentation).
Pnei Moshe non traduit
ומתני' דר''ע. וכן הוא בפ''ג דחלה וסיומא דמילתא היא כלומר ומוקמינן לרישא דמתני' הקדיש קמה כר''ע דשמעינן ליה דאמר אחר שליש הראשון אתה מהלך כדאמר לקמן בשדה עכו''ם וה''ה נמי לענין הקדש והלכך הך סיפא דהכא נמי במחוברין איירי ואחר שליש כדאמרן:
דאתפלגון. דאשכחן דפליגי בהא ר''ע ורבנן:
שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם. כשהיתה ביד העכו''ם הביאה שליש ואח''כ לקחה ממנו ישראל:
ר''ע אומר פטור. אף התוספת שניתובף ביד ישראל פטור מן הפאה ומן המעשרות וחכמים מחייבין בתוספת שהוסיפה ביד הישראל:
מאי כדון. מסקנא דמילתא היא כלומר והשתא היכי מוקמינן להמתני' אם בשהביאה שליש ביד הקדש או לא. וה''ג כמו שגורס בפ''ג דחלה בהלכה ג'. תפתר או כר''ע במחלוקת או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמוקמינן להמתני' במחלוקת ובשהביאה שליש ביד הגזבר או לא תליא מילתא וכר''ע דאמר אחר השליש אתה מהלך והיינו לר' בא דמפרש דסיפא דמתני' דהכא במחוברין איירי והולכין אחר שליש וא''כ מוקי לרישא דמתני' ג''כ בגוונא דהולכין אחר שליש ואתייא כר''ע:
או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמפרשינן. להרישא דמתני' דלאו בהבאת שליש ביד הקדש עסקינן אלא בקמה גמורה ועומדת ליקצר מיד עסקינן. ולד''ה בקצירה תליא מילתא שאם הקדיש קמה העומדת ליקצר וקצרה הגזבר אפי' מיד ואח''כ פדאה פטורה מן הפאה דבשעת הקצירה של הקדש היתה ואם פדאה כשהיא קמה חייבת ובהא כ''ע מודו והשתא סיפא דמתני' כיוצא בו וכו' נמי לאו מוכרחא היא לאוקמי בפירות מחוברין ובהו בהבאת שליש תליא מילתא לענין מעשר לכ''ע אלא דאיכא למימר דבפירות תלושין מיירי הכא ובגמר מלאכה והיינו מירוח תליא מילתא וזהו כחברייא דקאמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ולדידהו איכא לאוקמי דמתני' דהכא בלמירוח איירי ורישא וסיפא כדברי הכל אתיא:
אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִי לָֽעְזָר לַחֲבֵירוֹ וְרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. רִבִּי לָֽעְזָר דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אָדָם זָכָה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה. רִבִּי יוֹחָנָן דְּתַנֵּינָן תַּמָּן מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגִּירְשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ כְּתוּבָתָהּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּשְׁאֵינָן טְפוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ טְפוּלִין לַאֲבִיהֶן מְצִיאָתָן שֶׁלּוֹ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בְּבַעַל הַבַּיִת עָשִׁיר נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת עָנִי מֵאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לִיטוֹל זָכָה.
Traduction
Au dire de R. Zeira, R. Elazar et R. Yohanan et R. Josué b. Levi, expriment tous les trois des opinions analogues: 1° R. Elazar; car R. Zeira dit au nom de R. Elazar que l’on peut faire acquérir à autrui une trouvaille (de même, ici, transmettre la pea à un pauvre). 2° R. Yohanan; car on a enseigné ailleurs (245)Mishna, IVe partie, même traité, (1, 5): ''La trouvaille faite par un fils ou une fille mineurs, par l’esclave ou la servante cananéenne, ou enfin par la femme, appartient au chef de famille; mais la trouvaille faite par le fils ou la fille majeurs, ou par des domestiques hébreux, ou par une femme répudiée, bien qu’elle n’ait pas encore reçu le montant de sa dot ou du contrat, appartient à celui qui l’a trouvée.'' Or, cette dernière règle, dit R. Yohanan, ne s’applique qu’aux enfants majeurs qui ne feraient pas partie de la maison et de la table de leur père; mais, au cas affirmatif, la trouvaille faite par eux appartient au père (elle peut donc être transmise à autrui). 3° R. Josué b. Levi; car, selon lui, la discussion rapportée par notre Mishna s’applique au cas où le propriétaire est riche; mais au cas où le propriétaire serait pauvre, il pourrait donner à la pea telle destination qu’il voudrait, puisqu’il est dans le cas de se l’approprier lui-même.
Pnei Moshe non traduit
ר' לעזר לחבירו. כלומר מה דס''ל לר' אלעזר בדין זיכה במציאה לחבירו כדאמר לקמן ור' יוחנן וכו' כולהו אמרי דבר אחד.
דתנינן תמן. בפ''ק דב''מ הלכה ה' מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן וא''ר יוחנן התם עלה דדוקא בשאינן טפולין לאביהם שאינם סמוכים על שלתנו אבל אם היו סמוכים על שלחנו מציאתן שלו ואע''פ שגדולים הן אלמא דמזכה הוא לאביו בהגבהה שלו:
ר' יהושע בן לוי. כדאמרן:
תַּנִּי הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּכָל מְלָאכָה מְצִיאָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעֵי רָצָה לַחְזוֹר חוֹזֵר בּוֹ. וְאַתְּ אָמַר מְצִיאָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר רִבִּי יָסָא מַקְשֵׁי מַה צוּרְכָה לְהַהִיא דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְלָא נָן שְׁמִיעַ דָּמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָדָם זוֹכֶה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין אָדָם זוֹכֶה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה.
Traduction
Or, l’on a enseigné: si l’on engage un ouvrier pour accomplir tous les travaux d’une journée dont on a besoin, les trouvailles de cet ouvrier appartiennent de droit au propriétaire. R. Simon b. Lakish demanda: comment, d’une part, dit-on que si cet ouvrier veut renoncer à son travail après une demi-journée, il le peut (246)Il est donc, pour ainsi dire, à son compte personnel., et d’autre part, dit-on que la trouvaille appartient au propriétaire? (Il en résulte donc que R. Yohanan diffère d’avis). A quoi bon cette objection (et déduction) de R. Simon b. Lakish, pour justifier la divergence d’avis; nous avons déjà appris plus explicitement que, selon R. Jacob bar Aha, il y a divergence d’opinions entre R. Yohanan et R. Simon b. Lakish: selon R. Yohanan, on peut faire acquérir une trouvaille à autrui (et de même l’ouvrier peut la transmettre au propriétaire); selon Resh Lakish, au contraire, on ne peut pas faire acquérir une trouvaille à autrui.
Pnei Moshe non traduit
ר' שמעון בן לקיש בעי. על האי ברייתא הלא הפועל אם רצה לחזור בו חוזר דקיי''ל פועל חוזר אפי' בחצי היום ואת אמר מציאתו של בעה''ב בתמיה הא כאחר דמי וס''ל לר''ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:
ר' יעקב בשם ר' יסא מקשי. על זה דמייתי להא דבעי ר''ל על הברייתא ולהשמיענו מכלל דבריו דס''ל דלא קנה חבירו ומה צורכה לההיא דר''ל הא בפירוש אמר כן דולא כן שמיע לן מהאי פלוגתא דפליגי ר''י ור''ל בהדיא כדמסיק ר' יעקב למילתי':
רִבִּי רְדִיפָה אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל זָכָה. וְחַד אָמַר הָרָאוּי לִיתֵּן זָכָה. מָן דָּמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל כָּל שֶׁכֵּן לִיתֵּן. מָן דָּמַר הָרָאוּי לִיתֵּן הָא לִיטּוֹל לֹא.
Traduction
R. Redifa dit que R. Yona et R. Yossé diffèrent d’avis sur ce qui suit (247)Cf. ci-après, (Maasser Sheni 5, 6) fin.: selon l’un, celui-là seul qui a le droit de prendre cette part légale (le pauvre) peut aussi la transmettre à autrui; d’après l’autre, celui qui est en mesure de la donner (le riche propriétaire) peut aussi la transmettre. Il en résulte donc, d’après celui qui admet que la faculté de pouvoir donner (celle du riche) est une condition pour la transmission, qu’il en est de même, à plus forte raison, pour celui qui peut prendre (ou le pauvre).
Pnei Moshe non traduit
רבי רדיפא אמר איתפלגון וכו'. האי פלוגתא בעלמא קאי דפליגי במזכה לאדם אחד איזה דבר ע''י אחר והכי פירושא:
חד אמר הראוי ליטול זכה. כלומר שצריך זה הזוכה שיהא גם הוא ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו ואז יכול הוא לקבל כדי לזכות לאדם זה שמזכין עכשיו על ידו:
וחרנה. ואידך אמר הראוי ליתן זכה ומפרש ואזיל למילתיהו:
מ''ד הראוי ליטול כ''ש ליתן. כלומר דהא ודאי פשיטא היא דאם שיהא הוא ראוי ליטול בעינן מכ''ש שצריך שיהא הוא ראוי ליתן ולזכות אותו דבר למי שמזכין על ידו והאי מילתא דממילא שמעינן לה לא היה צריך להשמיענו אלא משום דהאי מ''ד לא הוי הכי דלא קפיד אלא אחדא והיינו שיהא ראוי ליתן הלכך נקט להא אליבא דמ''ד קמא ואע''ג דפשיטותא היא:
מ''ד הראוי ליתן הא ליטול לא. כלומר אבל להאי מ''ד לא בעינן אלא שיהא ראוי ליתן על ידו ולזכות לזה שמזכין על ידו הא ליטול לא בעינן אלא אע''פ שהוא אינו ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו אפ''ה יכול הוא לקבל כדי לזכות לאותו אדם שמזכין על ידו:
Peah
Daf 23a
מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל מָן דְּאָמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל זָכָה דְּתַנֵּינָן תֵּן גֶּט זֶה לְאִשְׁתִּי שֶׁכֵּן רָאוּי לְקַבֵּל גֶּט בִּתּוֹ. וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי שֶׁכֵּן רָאוּי לְקַבֵּל שְׁטָר שִׁחְרוּרוֹ. וְתַנֵּינָן הִתְקַבֵּל גֶּט זֶה לְאִשְׁתִּי אוֹ הוֹלֵךְ גֶּט זֶה לְאִשְׁתִּי אִם רָצָא לְהַחֲזִיר לֹא יַחֲזִיר. 23a וְהָעֶבֶד רָאוּי הוּא לְהוֹלִיךְ אֶת הִגֶּט. פָּתַר לָהּ לִצְדָדִין.
Traduction
Celui qui admet au contraire qu’il faut exclusivement la faculté de pouvoir prendre (être pauvre), exclut celui qui a lieu de donner (ou le riche). L’avis de celui qui dit que celui-là seul qui a le droit de prendre une part des pauvres peut aussi acquérir pour lui, est en opposition avec la Mishna suivante (248)Mishna, IIIe partie, (Gitin 1, 6), où l’on enseigne: on peut reprendre des donations faites, comme par exemple après avoir dit ''remets cet acte de divorce à ma femme?'' (Comment donc est-ce permis, puisque l’homme chargé du divorce ne peut l’accepter?) On peut y renoncer, fut-il répondu, au même titre qu’il est également loisible au père d’accueillir un acte de divorce pour sa fille mineure, et il en est de même lorsqu’il a remis l’acte d’affranchissement de son esclave; il peut y renoncer, car on suppose que le maître a remis cet acte à l’esclave, qui peut l’accepter pour lui-même. D’autre part, on enseigne (249)Ibid. 6, 1. que si quelqu’un a dit: ''Fais accepter cet acte de divorce à ma femme, ou apporte-le lui'', il peut le reprendre s’il veut; mais si la femme l’a chargé d’accepter, il ne peut plus y renoncer (comment donc se fait-il que l’homme, non susceptible de divorce, peut le reprendre, et non le représentant de la femme)? Et ce n’est pas à dire que l’esclave susceptible d’avoir un acte d’affranchissement, puisse aussi légalement remettre l’acte de divorce? (Si donc on ne peut émettre la supposition de la charger de cet envoi, comment le mari peut-il y renoncer)? A cette objection, on répond que la faculté étant donnée à l’homme d’accueillir le divorce de sa fille, il en résulte un droit suffisant pour reprendre le divorce envoyé à sa femme.
Pnei Moshe non traduit
מתני' פליגא על מ''ד הראוי ליטול זכה. לדידיה שצריך שיהא ג''כ ראוי ליטול אותו הזכות קשיא עליה האי מתני' דפ''ק דגיטין דתנינן האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר''מ וחכ''א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו וכו' ומפרש לה התם דפלוגתייהו בענין החזרה אם זכות הוא לעבד או חובה היא לו במה שיצא לחירות ומיהת שמעינן דכל זמן דאינו חוזר בו יכול הוא לזכות לגט אשה ולשטר שחרור לעבד ע''י אחר לכ''ע והשתא מקשינן מינה להאי מ''ד:
תן גט זה לאשתי שכן ראוי לקבל גט בתו. כלומר הניחא להא דאמרינן שמזכה ע''י אדם אחר גט לאשתו ואע''ג דבעינן שהזוכה הזה ראוי הוא ליטול אותו הזכות אם היו מזכין לו לעצמו ומה שייך ראוי ליטול לגביה בגט אפ''ה הא לא קשיא שכן מצינו דשייך בו ג''כ ראוי ליטול שהרי אדם מקבל גט בתו וע''י כך היא מגורשת כדתנן בפ''ו דגיטין נערה מאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וכיון דשייך הוא מיהת בקבלת הגט ראוי הוא ליטול קרינן ביה ויכול הוא להיות שליח ולקבל גט לאשה מיד בעלה.
ושטר שחרור זה לעבדי שכן הוא ראוי לקבל שטר שחרורו. וכן בשטר שחרור אע''ג דאינו בר קבלה לשטר שחרור לעצמו דלא שייך בבן חורין מ''מ הואיל ומצינו לזה בעבד שהרי העבד ראוי הוא לקבל שטר שחרור מיד רבו דקי''ל דגטו וידו באין כאחד וא''כ מכיון דבר קבלה הוא בשטר שחרור יכול הוא להיות ג''כ שליח לעבד אחר ולקבל מיד רבו של חבירו גט שחרור לחבירו כדאמרינן פ''ב דגיטין הלכהו' וכן בפ''ק דקידושין נראין הדברים שיקבל גט שחרור מיד רבו של חבירו לחבירו ואל יקבל גט אשה והשתא אי משום בבא דרישא לחוד תן גט זה לאשתי לא הוה קשיא להאי מ''ד דראוי לטול בעינן דשפיר ראוי הוא ליטול כדאמרן דראוי הוא לקבל גט בתו ובבן חורין מיירי כפשטה דהאי מתני' וכן אי משום בבא דסיפא לחוד שטר שחרור זה לעבדי נמי לא הוה קשיא דהוה מצינן לאוקמי בעבד וראוי הוא ליטול כדאמרן שהרי מקבל הוא גט שחרורו מיד רבו ולפיכך יכול להיות ג''כ שליח לעבד אחר מיד רבו של האחר אלא דהא קשיא לן דכיון דרשא דהאי מתני' לא מצינן לאוקמי בעבד דהרי לא שייך הוא בשליחות גט לאשה אלא ודאי בבן חורין מיירי וא''כ ק''ל הסיפא וכדמסיק להקושיא:
ותנינן התקבל גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור יחזור כצ''ל. כדתנן ריש פ''ו דגיטין:
והעבד ראוי הוא להוליך את הגט. בתמיה מסקנת הקושיא היא ולא מייתי להאי מתני' דהתקבל וכו' אלא כדי לחזק הקושיא וכלומר דהא ודאי האי מתני' דהתקבל ע''כ לא מיירי אלא בבן חורין דהא עבד אין ראוי להולכה הוא דאינו בתורת שליחות וכיון שכן רישא דהתם התקבל גט זה לאשתי נמי לאו בעבד מיירי דאין ראוי ג''כ לקבל גט אשה וממילא נמי מתני' דתן גט זה לאשתי דמוקי האי ש''ס התם דזכה קאמר לו ודאי בבן חורין מיירי כמו מתני' דהתקבל וקשיא לן הסיפא שטר שחרור זה לעבדי להאי מ''ד דראוי ליטול בעינן והא בן חורין אינו ראוי ליטול שטר שחרור והיכי מזכה הוא שטר שחרור לעבד:
פתר לה לצדדין. כלומר דמשני דהאי מ''ד פתר לה להאי מתני' דפ''ב דגיטין לצדדין. רישא תן גט זה לאשתי בבן חורין מיירי וסיפא שטר שחרור זה לעבדי בעבד מיירי וכדאמרן דהואיל וראוי ליטול הוא אם רבו שלו נותן לו גט שחרור מקבל הוא וזוכה לעצמו להיות בן חורין יכול הוא ג''כ לקבל מיד רבו של זה העבד ולזכות לו להיות בן חורין:
הָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל מָן דְּאָמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל זָכָה דְּתַנֵּינָן תַּמָּן עִישּׂוּר אֶחָד שֶׁאֲנִי עָתִיד לִימוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָה בֶּן יוֹסֵף שֶׁיִּזְכֶּה בוֹ לָעֲנִייִם וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ. וְרִבִּי עֲקִיבָה רָאוּי הוּא לִיטּוֹל. פָּתַר לָהּ עַד שֶׁלֹּא הֶעֱשִׁיר. וַאֲפִילוּ תֵימָא מִשֶּׁהֶעֱשִׁיר תִּיפְתָּר כְּשֶׁהָיָה פַּרְנָס וְיַד פַּרְנָס כְּיַד עָנִי.
Traduction
Une autre Mishna (250)(Maasser Sheni 5, 4) est en opposition avec l’avis selon lequel celui qui est en mesure de donner la pea (le riche) peut la transmettre à autrui (au pauvre): ''La 3ème part de dîme, y est-il dit (celle des pauvres), dont je serai bientôt redevable, sera considérée dès à présent comme destinée à aqiba ben Joseph, afin qu’il en fasse remise aux pauvres, et l’emplacement qu’il occupe lui est pour ainsi dire loué.'' Or, R. aqiba (un riche) était-il dans la situation de pouvoir prendre la part des pauvres (pour qu’il puisse, en se l’appropriant, en faire bénéficier d’autres)? Oui, lui répondit-on, avant qu’il ne fût devenu riche; ou bien encore, cette donation peut lui avoir été faite lorsqu’il était déjà enrichi; mais, comme il était à ce moment administrateur du bien des pauvres, sa main équivalait à celle des pauvres (et ce qu’on lui donnait leur était destiné).
Pnei Moshe non traduit
הא מתניתא פליגא על מ''ד הראוי ליטול זכה. כצ''ל וטעות דמוכח הוא:
דתנינן תמן. בפ''ה דמע''ש וגרסינן נמי לכולה דהאי מילתא שם. מעשה בר''ג והזקנים שהיו באים בספינה אר''ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. זה מעשר ראשון ור' יהושע היה לוי. עישור אחר שאני עתיד למוד. וזהו מעשר עני. נתון לעקיבא בן יוסף שיזכה בו לעניים וכו'.
ור''ע ראוי הוא ליטול. בתמיה וכי ר''ע שהיה עשיר ראוי הוא ליטול מעשר עני ואפ''ה זיכה על ידו לעניים וקשיא למ''ד ראוי ליטול בעינן:
פתר לה. האי מ''ד דעד שלא העשיר ר''ע היה המעשה שהרי בתחילתו עני היה:
ואפי' תימא. והדר קאמר דלא היא דאפ''ת לאחר שהעשיר:
בשהיה פרנס. ר''ע גבאי עניים היה וכיון שכן ידו כיד העניים הוא. ויכול הוא לקבל בשביל העניים:
מִילְתֵיהּ דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָרָאוּי לִיטּוֹל זָכָה. דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בְּבַעַל הַבַּיִת עָשִׁיר מַחְלוֹקֶת. אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת עָנִי מִתּוֹךְ שֶׁרָאוּי לִיטוֹל זָכָה.
Traduction
L’opinion suivante de R. Josué b. Levi indique qu’il admet l’avis de celui qui dit qu’il faut avoir le droit de prendre une part des pauvres pour la remettre à autrui, puisqu’il dit (plus haut): la discussion rapportée par la Mishna entre R. Eliezer et les autres sages s’applique au cas où le propriétaire est riche; mais au cas où celui-ci serait pauvre, il pourrait donner à la pea telle destination qu’il voudrait (cela tient donc à ce qu’il a la faculté de la prendre).
Pnei Moshe non traduit
מילתיה דריב''ל. דלעיל דמוקי לפלוגתא דמתני' בעשיר דוקא אבל בעני אפי' חכמים מודים דיכול הוא לזכות הפאה לאותו פלוני עני אתיא כמ''ד הראוי ליטול הוא שזוכה לאחרים וכדלעיל:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source